מרסל ינקו, חיות דמיוניות

מרסל ינקו, ארבה

מרסל ינקו, אניית מעפילים

מרסל ינקו, בית קפה ערבי

מרסל ינקו, הכתרת האביב
מרסל ינקו, קולאז' כרזת דאדא

מרסל ינקו, דיוקן הצייר דוידסקו

מרסל ינקו בציריך 1917

 
מרסל ינקו

תולדות חייו של מרסל ינקו נחלקים לשני פרקים עיקריים: ארבעים ושש שנים שבהן חי באירופה, וארבעים ושלוש שנים שבהן קבע את ביתו בארץ ישראל. ינקו נולד בבוקרשט שברומניה ב-1895, וכבר כשהיה נער התגלו בו כישרונות אמנותיים. מורהו, יוסף איסר, הטמיע בו את יסודות האמנות הקלסית שהשפיעו על יצירתו במשך כל השנים. ינקו הצעיר הרבה לקשור קשרים חברתיים ואסף סביבו משוררים וסופרים בני גילו. יחד עם חבריו לגימנסיה ייסד שני כתבי עת ספרותיים – "הסמל" ((Simbolul, ו"הקריאה" (Chemarea) – שבהם התפרסמו רישומיו לראשונה.

 

ב-1915, בהיותו בן 20, הגיע מרסל ינקו לציריך שבשווייץ ללמוד אדריכלות במכון הפוליטכני. בשנות מלחמת העולם הראשונה היה ינקו סטודנט המרוחק ממשפחתו, במדינה ניטרלית ושלווה הרחוקה מזוועות המלחמה. דווקא באווירה זו חבר לקבוצת היוצרים שפעלה בקברט וולטר, והיוותה את הקבוצה המייסדת של תנועת "דאדא", אותה תנועה אוונגרדית שקראה תיגר על יסודות הכזב של החברה הבורגנית ואמנותה. בקברט קיימו חברי הקבוצה מופעים שהיו שונים וזרים לחלוטין מאלו שהחברה הבורגנית בציריך הייתה רגילה בהם. מרסל ינקו היה שותף מלא לכל פעילויות החבורה: הוא יצר את המסכות שעמם הופיעו על הבמה, והשתתף במופעים שגרמו לרוגז רב ולתגובות נזעמות של הקהל. קבוצת הדאדאיסטים הציגה תערוכות, פרסמה מניפסטים והוציאה כתב עת. במקביל לפעילותו בתנועת "דאדא" היה ינקו חבר גם בקבוצת "חיים חדשים"(Das Neue Leben) שקיימה פעילות אמנותית ואינטלקטואלית, ולקח חלק בהקמת "איגוד האמנים הרדיקלים".

 

ב-1922, לאחר אתנחתא בפריז, חזר ינקו למולדתו. יצירתו בשנים אלה מתמקדת במראות הנוף ברומניה, בדמויות כפריות ובתפנימים – נושאים קלסיים שינקו טיפל בהם באופן מודרניסטי. סגנונו מורכב מאלמנטים קוביסטיים וקונסטרוקטיביסטיים, והצבעוניות כהה עם נטייה לחום ואפור. במקביל היה ינקו פעיל בעשייה האוונגרדית בבוקרשט. הוא היה בין היוזמים של כתב העת "קונטימפורנול", שיצא לאור בין השנים 1932-1922. נוסף על עבודותיו ששולבו בין עמודי כתב העת, תרם ינקו מאמרים פרי עטו. הוא היה גם שותף במספר קבוצות של אמנים בני רומניה שקידמו את רעיונות המודרניזם.

 

באותה עת פתח ינקו משרד לתכנון אדריכלי יחד עם אחיו, יוליוס. מעל ארבעים בתים פרטיים ומבני ציבור הוקמו ברומניה לפי תכנונם. בראשית הדרך הושפע ינקו מאוד מהאדריכל השוויצרי קרל מוסר (Karl Moser), שהיה מורהו, אך היה בעיקר חסיד של לה-קורבוזיה והושפע ממנו. אף שנוטים לשייך את יצירתו האדריכלית של ינקו ל"סגנון הבינלאומי", בולט בבתים סגנונו המיוחד של האמן. הקווים נקיים תמיד ואלגנטיים ללא קישוטיות, וניכר בהם שילוב מעניין של צורות, פה חלון עגול ושם משולש. התבוננות בבניינים דומה לעתים להתבוננות בציור מופשט של ינקו, שבו חוברות הצורות בחלל לידי שלמות.

 

בתחילת מלחמת העולם השנייה, עם עליית האנטישמיות, רדיפת היהודים ברומניה ופוגרום בוקרשט, החליט ינקו ב-1940, על אף הצלחתו המקצועית, לעלות יחד עם משפחתו לארץ ישראל. הוא הגיע לארץ כאמן בעל מוניטין ומודרניסט מובהק, הנטוע היטב באוונגרד האירופי. כאן התחולל שינוי רב הן בסגנון הציור שלו והן ביצירתו האדריכלית. האור הים תיכוני חדר לפלטת הצבעים שלו. לפרנסתו עבד ינקו במחלקת מחקר וסקר באגף התכנון של משרד ראש הממשלה. בתפקידו היה אחראי על איתור ותכנון פארקים לאומיים. הוא נקשר רגשית למולדת החדשה, עבר בה לאורכה ולרוחבה ורשם את הנופים. ציוריו כוללים את מראות הארץ החדשה ואת תושביה, כמו גם את המאבק ההרואי לעצמאות. נוהג היה לשאת עמו פנקס ובו רשם את הנופים שראו עיניו. בשובו לסטודיו הקפיד להעלות את המראות החדשים בצבעים עזים.

 

ב-1948 התגבשה קבוצת אמנים שכינתה עצמה "אפקים חדשים", והיוותה נקודת מפנה בתולדות האמנות המודרנית בארץ. מרסל ינקו נמנה עם מייסדיה לצד זריצקי ושטרייכמן. לתערוכה הראשונה עיצב את הכרזה ובה עיִר שראשו פלֶטה. ביצירתו היו קיימים יסודות פיגורטיביים שיחד עם האלמנטים הקונסטרוקטיביים השפיעו על אופייה וזהותה של האמנות הישראלית באותה תקופה. ינקו הביא למילייה האמנותי בארץ ישראל של אותם ימים את ניסיונו העשיר, את המודרניזם האירופי שהיה מושרש ביצירתו, ואת רוח דאדא שפיעמה בו.

 

ב-1953 הגיע ינקו לכפר הערבי הנטוש עין חוד בשיפולי הכרמל. הוא התרשם מיופיו של המקום ומהאדריכלות העממית הוורנקולרית, והבטיח למצוא דרך לשקמו. הוא פרסם מודעות באגודות הציירים והפסלים בחיפה, תל אביב וירושלים, וקרא לאמנים לבוא ולהתיישב. לאחר שגיבש את גרעין המתיישבים הראשון התיישב יחד עמו במקום. ינקו היה גם מורה שהקים דורות של תלמידים. עם עלייתו ארצה השתלב מיד ב"סטודיה", שניהלו שטרייכמן וסטמצקי, והביא לשם את רוח האוונגרד. מאוחר יותר המשיך ללמד במוסדות שונים, ובמסגרות לימוד בעין הוד. שיטות ההוראה שלו היו אחרות ושונות, ועל כך מעידים תלמידיו הרבים.

 

עשרים השנים האחרונות בחייו היו פוריות מאוד הן בתחום היצירה הפלסטית והן בתחום הציבורי. הוא פעל לקידום הכפר עין הוד, והעלה על הכתב נושאים רבים שהעסיקו אותו. פרס ישראל שהוענק לו ב-1967 ביטא את ההערכה שרחשה לו המדינה, שבה כה הִרבה לפעול. עבודות השמן מאותן שנים מאופיינות בשיבה כמעט מוחלטת אל המופשט והתמקדות בצורות גאומטריות.

 

מרסל ינקו נפטר ב-21 באפריל 1984. הוא הותיר אחריו עיזבון גדול, הכולל מלבד יצירות בצבעי שמן ורישומים בנושאים רבים גם טקסטים, מתווים, תכניות אדריכליות ומורשת אדירה שעוד תיחקר רבות.