אברהם אילת – הפחד מפני מה שלפתע מאוחר מדי

ייחודו של אברהם אילת, שחוויית-קצה גבולית כגון מוראות מלחמה, מחלה או סף-מוות לא זו בלבד שאינה ממתנת או מסיטה אותו מדרכו כאמן – אלא אף ממריצה תפנית מחדשת בעבודתו ומטעינה אותה בעוצמה ביקורתית ובאירוניה. סימנים מחשידים, למשל, נוצרה כאשר אילת עבר סדרה מתישה של הקרנות, שבמהלכה הגיע מדי יום לסטודיו. הוא פתח ספר לימוד רפואה באיטלקית והתמקד בציור בצבע של דימויי שחור-לבן שמצא בו: הגדלה מיקרוסקופית של תאי דם, וירוסים, רקמות ועצמות שבורות. מדי יום צייר בצבע דימוי מספר זה, והדימויים שלחו את עבודתו לעולמות מימיים, תת-עוריים ותת-גופניים, ולנופים פנימיים שצמחו מדימויי העצמות השבורות.

     תצלום עיתונות של פלסטיני רעול פנים ששורף דגל, הניע אותו להרחבת מעגל נוספת. היתה זו שנת החמישים למדינה, שלוש שנים לאחר רצח רבין. אילת לא נטה לשלב דימויים אקטואליים בעבודתו, אך בתקופה זו של חוויית סף-מוות ובגידת הגוף, כלל דימוי יסוד של התנגדות כבעֵרה חברתית ופוליטית, אינתיפאדה. הוא שילב אותו כאיבר בלתי נפרד מן האישי מכל, בבחינת אמירה: אלה חיי-שלי, זה הפנים וזה החוץ, וזה הפוליטי. במבט לאחור נדמה שבדרכה נטעה העבודה, העוסקת בהתפשטות נגיפית הרסנית בגוף היחיד, סימנים מחשידים למחלה הרסנית גם בגוף החברתי.

     בשלב זה של התמודדות עם המחלה הטמין אילת בבקבוקים מעוכים, בטכניקת הפוטוגרמה, שמות של שרירים המכוונים לכוחניות ורהב כמאפיינים של גבריות ישראלית. הפוטוגרמה היא הטבעה ישירה של עצם על נייר צילום רגיש לאור, ומסר בבקבוק מעורר תחושת חירום של ניצוֹל אסון שזמנו הולך ואוזל. אך בניגוד לשקף של סריקת סי-טי, למשל, הפוטוגרמה אחוזה כולה בעולם האמנות, בזיקה לעבודה ניסיונית של צילום ורישום המזוהה עם אמן הדאדא מאן ריי, שאילת הקדיש לו מחווה בבקבוק.

     עבודתו העכשווית פלנטות וסרטו המוקדם אל תפריע (סאונד: מוטי קירשנבאום) מתכתבים גם הם עם פעולה דאדאיסטית רב-תחומית, שחומריה הם שפת המדיום. אילת מישיר מבט ביקורתי ואירוני לזמנים של טלטלה וכאב, ובלי רחמים עצמיים נותן בעבודתו מבע חומרי ומנטלי, חברתי ופוליטי.

גליה בר אור וצאלה קוטלר הדרי

אוצרות התערוכה