דינה הופמן, לדגדג את השפם של ארדואן

_{דינה הופמן מציגה שתי סדרות של אסמבלאז'ים מטופלים. בסדרה הראשונה היא ממציאה כתב עת לילדים צעירים, שאותו היא מכנה בשם ״צעצועים״, ב"הוצאת דינה הופמן". נקודת המוצא שלה בתערוכה היא ביחס לספרות ילדים ולצעצועים ככלים לביטוי רגשות, שעוברים דרך ביטויים ומושגים שכולנו גדלים עליהם, ומשמשים עבורה חומר גלם ליצירה, מתוך הנחה שצעצועים הם חלק מסימולציה ואסטרטגיה הישרדותית המחברת בין המושגי למופשט ובין האינטואיטיבי לרציונלי. הופמן עוסקת בפן "הרציני" של משחק והשתטות דרך חיבורים בלתי אמצעיים או היברידיות כדרך יצירתית המאפיינת את הדאדא מראשיתו. הקולאז'ים עוסקים בזיכרון ובשכול בעת מלחמה כערכים חינוכיים. דרך השפה הילדית האמנית מבקרת את תבניות היצירה הבנאליות והפדגוגיות שמסיחות את דעתם של ילדים מנושאים המעסיקים אותם. הגיליונות ה"חינוכיים" מאתגרים את הדמיון בהומור הסרקסטי לפעמים, הנובע מ"שגיאות" בהבנת מקור והעתק בין תרבויות, ריטואלים ושפות תרבותיות מנוגדות, שגוררות מלחמות לא בין ילדים אלא בין מדינות.}

_{כך, שכול, זיכרון ומשחקיות מקבלים בתודעת האמנית ועבור הצופה משמעות כאובה ובלתי נסבלת כמעט, בייחוד בהתייחס לילדינו בחזיתות המלחמה, שגדלו על סימולציות מחשב וסרטי גיבורי על. לכך מתייחסת דינה בסדרה השנייה, סדרת הטראצ'ו שנוצרה ככריכות ספרים (ללא דפים) המבוססות על עיבוד דיגיטלי של צילומי רישומי דיוקנאות בצבעי מים של בובות וגיבורי העל האישיים של האמנית. בין הדיוקנאות נמצא את הכותרות של אותם כותרים מדומיינים: "מי יצילנו מידיו", "הבובה מפחידה כמעט כמו המציאות", "להתכתב עם מרלן דומאס" ו״לדגדג את השפם של ארדואן״ כשם התערוכה, לצד דימוי דיוקן של דמות הרשע, הלקוח מסדרת בובות עור וקלף מתיאטרון הצלליות הטורקי מהמאה ה-19, קראגוז.}

_{איזי יצחק גבר}

_{אוצר התערוכה}