תערוכות חדשות: עד ראשית מאי 17

הלית מנדלבליט – החיים הבלתי אפשריים

מיצב 

עננים, להבות, עצים מפויחים שתפרחתם נמסה ונוזלית, ספק בוערת – כל אלה ממלאים סביבה, שיש בה יופי פתייני ואסתטיקה הלקוחים מעולם האנימציה ומשחקי המחשב. יצירתה של מנדלבליט נעה בין ציור לפיסול ומתארת תמונת נוף תלת-ממדית מפורקת של שדה נטוש או של שרידי יער לאחר שרפה. המיצב עוסק באופן שבו חזון אפוקליפטי אימתני של כליה וחורבן נוכח במציאות הקונקרטית, ובאופן שבו הזיה או חלום מסויט מקבלים ממד גשמי, הנראה כ"אמיתי" ו"מלאכותי" בו-זמנית.

כמו במציאות מדומה נשאב הצופה פנימה אל חלל טוטלי העוטף אותו, אך מתגלה כתפאורה חלולה, פריכה, מתכלה וזמנית. הסביבה הסטרילית והגרפית טורדת שלווה עקב הפער בין הניקיון הצורני לחיזיון של הרס וחידלון. הנוף שיוצרת האמנית משולל סממנים מקומיים, והוא נתפס כנוף וירטואלי או מדומיין. עבור מנדלבליט זוהי סביבה המייצגת הן את המציאות המקומית והן את הגלובלית, שבהן אנו חיים. "תופעות של הרס ואלימות הן חלק מהותי בחוויית החיים כאן", אומרת האמנית, "חלק מהתופעות האלה נחוות באמצעות מסכים, היוצרים הרחקה והזרה. עם זאת, נוכחותן של חרדה ואימה היא גשמית כמעט".

מנדלבליט בוחרת להתמודד עם "החיים הבלתי אפשריים" (שם המיצב לקוח מכותרת של אוסף סיפורים מיניאטוריים מאת הסופר הארגנטינאי אדוארדו ברטי) ועם הפן המייאש של הקיום האנושי בעולם רווי אלימות ואכזריות באופן מרוחק, בקלילות ובאירוניה דקה. כמו הטקסטים הקצרים של ברטי, כך המיצב שלפנינו – מזקק בתמציתיות, בכושר המצאה ובחסכנות מהודקת אוסף של פריטים מסוגננים היוצרים עולם הנע בין הסוראליסטי והפנטסטי לעולם הממשי, כאן ועכשיו.

התערוכה מוצגת בסיוע מפעל הפיס לתרבות ולאמנות

רינה גנוסוב, אוצרת התערוכה

עמוס רוג'ר

אינ שלומ 

במציאות שבה המוסר הפוליטי-חברתי מתערער, והקדמה מזינה את הדורסנות בין יחידים ובין עמים ומטילה צל כבד על ההוויה האנושית, מבקש עמוס רוג'ר להציב מראה ולהתעמת עם סוגיות שמטרידות אותו בסדר היום הערכי במדינת ישראל. בתוך כך, הוא יוצר דימויים חזותיים של מפות, אותיות מגולפות וגלגל ישן מבוקע, מחורץ ומגולף שנע על צירו ברצף הזמן החולף, ללא תכלית וללא מוצא.

גוף העבודה – תחביר חדש של אותיות האל"ף-בי"ת העבריות מגולפות בתוך לוח ריבועי המורכב ממאה קוביות עץ, כאזכור לעשרת הדברות המגלמים על פי האמן את גופו הנצחי של המוסר היהודי. כך לדוגמה, המילים הפותחות בלוח "כן תענה", מתפענחות במהופך לדיבר התשיעי: "לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר". את תמונת הראי למציאות שמשתקפת בחברה הישראלית יוצר רוג'ר תוך שהוא מטביע את חותמו באמצעות גילוף עמוק עד כאב של קוביות שיצר מקורות של פיגומים ישנים ומשומשים. במפגש הרעיוני בין העולם המקראי המוכר לעולם העכשווי נוצר מעין "שדה סמנטי" של צירופים כחול-לבן ומתווה מטפורי רעוע לשולחן המשא ומתן. ברדי-מייד של שתי הרחבות שולחן מסומנות מפות הנשענות על הקיר כשני שלטי מחאה, כאבן שאין לה הופכין. הוא מצייר בחריטה על צבע לבן את הצעת החלוקה טרם הקמת המדינה ואת גבולותיה הנוכחיים, לרבות סימון "הקו הירוק". הדברים מובאים כעדות וכמחאה על המדיניות הכוזבת של הממשלה, שמביאה כלשונו "להרס המדינה" תחת השגת פתרון הולם לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

החיבור הבין-זמני שזור כחוט השני בגוף העבודה. לוח השולחן המפורק, שחלקיו מקובעים ואינם ניתנים להזזה, מזכיר מצד אחד טורים של צירופי אותיות שהתקינו מיסטיקנים יהודים בימי הביניים ולאחריהם, ומצד שני נדמה כי מבנה הסריג הגאומטרי שואב את השראתו מאמנות מושגית נוסח פאול קלה.

בהיעדר מחסומים נורמטיביים, מוסריים וחוקיים, במציאות שבה "כל דְּאַלִּים גָּבַר", ושבה נורמות התנהגות שיש בהן משום דיכוי והדרה, קהות חושים ואטימות חברתית תופשות את מקומם של שוויון וכבוד לזולת, לא נותרת אפשרות לקיים מערכת יחסים של כבוד הדדי ושל דו שיח לשלום.

אביטל כץ

אוצרת התערוכה

איתי זלאיט

Bull's Eye

סערה ציבורית חוללה עבודתו של האמן איתי זלאיט בדצמבר האחרון. הצבת פסל מוזהב בדמותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בכיכר רבין (כיכר מלכי ישראל בעבר) עוררה תגובות חריפות ומגוונות, אף בכלי התקשורת שמעבר לגבולותינו, מ- BBC ,CNN ועד אל ג׳זירה ורשתות טלוויזיה בטורקיה ואירן.

אמנות מרדנית ומחאתית נראתה משכבר במחוזותינו, ומוכרת היטב בתולדות האמנות. עם זאת, אקט זה הצליח להתסיס תגובה רמה ועוצמתית באוכלוסייה המקומית (ושאינה מקומית) על כל רבדיה. בין היתר נשמעו קולות של זעם, הזדהות, שמחה ותיעוב, והכל בו זמנית ובפרק זמן קצר ביותר. מה באקט הזה על פני אקטים מחאתיים אחרים גרם לתגובה בעלת הד כה רם? עד כמה ייזכר פסל זה בתודעה המקומית? האם זהו רגע היסטורי מכונן באמנות הישראלית או עוד ״פרובוקציה פלקטית״?

במיצב "Bull's Eye" מציב האמן את דיוקנו העצמי לצד דיוקן ראש הממשלה בנימין נתניהו, וממשיך את פעילותו ברוח תנועת דאדא. הדיוקנאות נוצרו כפרוטומות קלסיות המנהלות דו שיח ביניהן. זלאיט משתמש שוב במסורת מוכרת להנצחת אישים ומנהיגים אלא שהפעם הוא מציב את עצמו כשווה משקל בדו שיח זה. חפצים מן-המוכן המשמשים בסיס לפרוטומות מהווים מוטיב חוזר בעבודותיו. באמצעות יציקות וחלקי צעצועים שבורים הוא יוצר אסמבלאז׳ים טעונים, פסלים ומיצבים, המציפים שאלות בנושאים של חופש אישי וחברתי, קשרי הון שלטון, קפיטליזם, צרכנות ופופוליזם, כמו גם דברים שקורים, למרות הצהרות כאלה ואחרות, מתחת לפני השטח.

מוזיאון ינקו-דאדא בחר להציג את עבודתו של זלאיט, הפועלת ברוח תנועת דאדא האנרכיסטית. דאדא שנשאה אופי מתגרה ושערורייתי, דאדא שביקשה ללעוג, לערער, לקרוא תיגר ולהוציא את הקהל מכליו, דאדא שחיפשה והצליחה לעורר סערת רוחות ציבורית. הלם, התנגדות וכעס היו תגובות רצויות, כמו גם הרצון לשחרר את הקהל מהרגליו המאופקים.  התבוננותם היסודית של אמני דאדא במבנה החברה עוררה בהם רצון למרד ולהפרה שיטתית של מוסכמות. פעילותם ועבודותיהם של חברי תנועת דאדא הונעו מתוך תודעה עמוקה של שליחות, של צורך לשנות את הסדר החברתי ואת פניה של האמנות.

במיצב הנוכחי עוסק זלאיט במעמד חופש הביטוי בישראל נכון להיום ובבחינת האקלים התרבותי שבו נוצר; מי קובע מה נכון ומה מותר; מי מחליט מה ראוי או בזוי; איפה עובר הגבול; וכיצד, אם בכלל, ניתן להגדירו.

באמצעות עבודה זו מבקש האמן לעמת את המבקרים עם עמדתם האישית מול הרוחות הסוערות לאחרונה סביב חופש הביטוי והאמנות בארץ, ומזמין לחשיבה ביקורתית עצמאית גם מחוץ לגבולות שדה האמנות המקומי.

איתי זלאיט יליד שנת 1979, בוגר המדרשה לאמנות בית ברל. כיום חי ויוצר ברמת גן.

אוצרת התערוכה

ניצן שובל-אבירי