עוזי עמרני, טבילת אש

הפוסט-טראומה פרצה לחייו של האמן עוזי עמרני כעשור לאחר שירותו הצבאי, כשהוא כבר נשוי ואב לילדים. הטלטלה וההתמודדות שינו את חייו מהיסוד. עמרני מצא עצמו פונה לעולם האמנות, כשהחל לעסוק בדמות החייל, ולהשתמש במדים צה"ליים כחומר גלם ביצירתו.

מדי הצבא, המהווים סמל מובהק של גבריות ישראלית, משמשים אותו לעיטוף צעצועי ילדות – חפצים מן-המוכן המנכיחים את נעדרות הגוף, באמצעות בגד שהפך קליפה, נשל של הגוף, של תקופה. לתוצאה הנוצרת אפקט מוזר וטורדני, כעין חזרה למשחקיות ילדית בעלת איקונוגרפיה טעונה, המוכרת מיד לכל ישראלי. הסמליות הזו מכתיבה את אופי הייצוג, המלא באמביוולנטיות, לא רק בגלל המידע החזותי המובא לצופה, הכולל אובייקטים, טכניקה וחומר, אלא גם בגלל ההון הסימבולי המוקדם שאתו מגיע הצופה, הנקשר לאובייקטים האלה מצד אחד, ולשפה ולחומריות הצבאית מנגד. צירוף שני הנושאים, שילוב והצלבת הדימויים, יוצר תוצאה חזותית עוצמתית, הבועטת בבטן הרכה.

עמרני, נפגע לחימה המתמודד עם הכרוך בכך, מצא עצמו יוצר מתוך צורך לתת ביטוי ויזואלי לתחושותיו. בעבודותיו הוא עושה שימוש אינסטינקטיבי בטקסטיל, הטכניקה המזוהה ביותר עם יצירתו האמנותית, לאחר שנים של עיצוב תלבושות לסרטים ולסדרות טלוויזיה. באמצעות עטיפת החפצים התמימים האלה במדים, "מרקם המלחמה", האמן יוצר ניגוד רב עוצמה לגבי הילדות בישראל, המסלילה מלידה לתפקידך הבוגר כמגן המדינה.

כך, לצד כל משחק וכל התנסות, מציאות הילדות בישראל רוויה במיליטריזם ואתוס של גבורה, כמו גם של שכול והנצחה. האופי הרך והמזמין של צעצועים כגון כדור, דובון, קוביות וסוס נדנדה, המזוהים בדרך כלל עם הילדות המוקדמת, מונח לצד הרצינות של מדי הצבא על מדפי פח מגולוון, שסידורם מאזכר שידת צעצועים בחדר ילדים, אך בחומריות ברורה וקרה של מדפי אפסנאות צבאיים. באופן זה יוצר האמן שפה אסתטית פטישיסטית, טרגית ואירונית בעת ובעונה אחת.

עמרני מעיד על פעולת יצירתו, במהלכה הוא תופר ופורם תרתי משמע, בעמלנות ידנית כמו גם באופן מושגי, טלאי ועוד טלאי של סיפור חייו.

ניצן שובל אבירי

אוצרת התערוכה